בחזרה לתפריט הסיפורים    -    בחזרה לעמוד ראשי

ג'ולי דרייפוס

סבתא של מרגריט (גריטלי) פאנטל

ג'ולי דרייפוס (Julie Dreyfus) נולדה ב- 1851 ב ריקסהיים (Rixheim) ונפטרה בברן ב- 1947 בגיל 96 אחרי חיים ארוכים וקשים מאוד. כאשר הייתה צעירה התאהבה בבחור יפה תואר ממולהאוז (Mulhouse), ג'וזף וואלך (Joseph Wallach), הבעיה הייתה שכולם חשבו שהוא קל דעת ולא רציני לכן אבא של ג'ולי סירב "לתת לה אותו" כמו שאמרו באותה תקופה. היא נאלצה להתחתן אם גבר אחר שהיא לא אהבה, מוזס וואלש (Moses Walsch), אך לעולם לא שכחה את אהבתה הראשונה. ננן סיפר שהוא זוכר אותה בגיל 88 מניפה את אגרופיה באוויר וכועסת שאביה לא נתן לה להתחתן עם הג'וזף שלה.  היא הייתה אישה חזקה מאוד. בגיל 90 ננן אמר שהיא עדיין הייתה מעלה דליי פחם כבדים מהמרתף עד לקומה השנייה בלי קושי מיוחד. גריטלי, דודתי שהייתה הנכדה שלה, סיפרה לי שביום מותה ג'ולי עדיין דיברה על אהובה.דרך אגב, ג'וזף הפך לעשיר מאוד וחי עד גיל מבוגר כאשר בעלה מוזס נפטר בגיל צעיר והשאיר אותה לבד עם שלושה ילדים.

שרל (Charles) ורנה (Rene) נפטרו בגיל צעיר בסביבות שנות ה- 30 לחייהם. אדריאן (Adrienne), הבת היחידה, נולדה ב- 1878 ונפטרה ב- 1947. היא התחתנה עם מר פאנטל (Pantel) מהעיר סולאר (Soleure). הוא נפטר צעיר אחרי שנולדה להם בת, מרגריט, שכולם קראו "גריטלי" (Grittly) והכינוי נישאר לה. אחרי מות בעלה עברה ג'ולי לגור עם אדריאן  וגריטלי. היה לגריטלי אוסף של תמונות של ג'ולי כאשר גססה, היא השאירה לי אותם אחרי מותה בשביל עבודת השורשים הזאת.

מרגריט, גריטלי (Margrit – Grittly) שלנו עברה את כל צעירותיה בסולאר. אביה מת כל כך צעיר שלא נשארו לה הרבה זיכרונות ממנו אבל היא כן זכרה בובה יפאנית שהביא לה מאחד המסעות שלו ביפאן.

גריטלי המפורסמת הזאת הייתה נערה עצמאית מאוד, מלאת מרץ ואמביציה. היא הייתה מאוד מצליחה ומקובלת בקרב החברים שלה, יצאה הרבה והכירה את כולם. הייתה לה אהבה גדולה להעיר שלה סולאר ועד סוף ימיה הייתה מוכנה להראות אותה לכל מי שרק הסכים לבקר בה. היא הייתה ספורטיבית מאוד, אלופת סקי, ואחת הבנות הראשונות שהעיזה לטפס על הרים. היא גם הייתה בין הסטודנטיות ראשונות שהתקבלו ללימודים באוניברסיטת ברן כדי ללמוד כימיה. היא עבדה שנים רבות בלבורטוריים של בתי החולים בעיר.

היא התחתנה מאוחר, בגיל 47, אם הרמן קונץ (Herman Kuntz) שנולד ב- 1925 בציריך. הוא היה צעיר ממנה ב- 16 שנים אך הייתה ביניהם אהבה גדולה ומדהימה. כאשר גריטלי הייתה צעירה היה לה סרטן ברחם והיא עברה כריתת רחם לכן לא יכלה ללדת ילדים, היא מאוד הצטערה על כך בעיקר בסוף חייה. בעלה הרמן נפטר צעיר, לפני גיל 50, אחרי תאונה פשוטה שהסתבכה. הוא נפל באחד הטיולים שלהם בהרים ושבר רגל, הרגל לא הבריאה כמו שצריך והוא מת כעבור מספר שבועות. מות בעלה הרס את גריטלי לחלוטין והיא לא ממש התאוששה מהטראומה עד סוף חייה. כל קירות דירתה היו מכוסים בתמונות שלו ושלהם יחד וכאשר הייתה מספרת עליו היא הייתה מדברת בלשון הווה ולא עבר. בשבילה הוא היה חי לא פחות ממנה או ממני.

שניהם היו חובבי הרים מושבעים ועשו טיולים ומסעות בכל העולם. היו להם אוספים של מאובנים, קריסטלים, אבנים יפיפיות שמצאו במשך הרפתקאותיהם הרבות. הם טיפסו על המון הרים יחד וגריטלי אהבה להראות לכולם את התמונות המדהימות שהיא שמרה כמו אוצר באלבומים יפים.

היא הייתה מלאת אנרגיה ועדיין עשתה סקי אחרי גיל 70. באחד הביקורים שלי ושל דב בשוויץ, הזמינו אותנו איב וביאטריס לבקתת עץ שלהם בהרים למספר ימים. הם הזמינו גם את גריטלי ונסענו כולנו באוטו שלהם להרים. גריטלי הייתה כבר בת יותר מ- 74 באותה תקופה אך עדיין גלשה כמו אלופה ואני חייבת להודות שהיא השאירה אותי רחוק מאחור. איב וביאטריס הסתדרו יותר טוב ממני וכולנו צחקנו מאוד כאשר דב ניסה לגלוש  על סקי אבל לא הצליח לעצור ונכנס אם הסקי לתוך בקתת המפעיל של מעלית הסקי!

הילדים שלי, אורית, שי, אייל ועינת הכירו את גריטלי. היא באה לבקר אותנו בארץ אם ממי וננן לקראת הבר-מצווה של שי. היא לא הכירה את הארץ לכן לקחנו אותה לכל מקום. היא הייתה בת 76 ולא הראתה שום סימן של עייפות. כאשר לקחנו אותה לראות את מצדה, זה היה בקיץ ביולי והחום היה בלתי נסבל, יותר מ- 45 מעלות, אך היא לא וויתרה ורצתה לעלות ברגל. אין צורך להגיד שלכולנו היה קשה להחזיק מעמד ולעמוד בקצב שלה! אין לי שום ספק שאילו לא הייתה צריכה לגרור חבורת עייפים כמונו מאחוריה היא הייתה מגיעה לפסגה הרבה יותר מהר. הילדים מאוד אהבו אותה כי היא ידעה לשחק איתם ולספר להם הרבה סיפורים נפלאים.

ממי וגריטלי היו חברות טובות והיה להן עניין משותף, גיאולוגיה. הן השתייכו שתיהן לקבוצת גיאולוגים שנתנו הרצאות, הן כמובן לא פספסו אף אחת מהן. הן גם יצאו עם אותה קבוצה לחפירות בכל מיני מקומות בשוויץ ובמדינות אחרות באירופה. הן היו מחזירות ממסעות אלו כל מיני אבנים וחפצים אחרים שהיו שומרות בקופסאות או מציגות במדפים על הקיר. שתיהן הסתדרו מצוין והיה קשה מאוד לגריטלי להתאושש כאשר ממי נפטרה פתאום ב- 1990. היא, שלא נכנסה לבית כנסת מזה עשרות שנים, נכנסה להתפלל לשלום ממי. המוזר הוא שממי נפטרה בדיוק באותו זמן שגריטלי התפללה בבית הכנסת. מאותה תקופה הזמנתי אותה כל פעם שהייתי עושה ארוחה אצל ננן. היא מאוד נהנתה לבוא והביאה כל פעם אותה מתנה, אננס ענק ועסיסי. זה הפך לבדיחה אצלנו ועד היום כאשר אני רואה אננס שלם אני חושבת עליה.

בטיולים שעשתה מסביב לעולם היא רכשה המון חברים בכל מקום והייתה מוזמנת עליהם לעיתים קרובות. כל שנה היא בילתה שבוע-שבועיים בסאס-פה (Saas-Fee) בבית הרים מעץ (Chalet) של חברים. ממי הלכה איתה לשם מספר פעמים ואחרי מותה של ממי גריטלי הזמינה אותי, כך ביליתי שם איתה שלושה ימים. היה קר נורא, חודש פברואר 1990, היינו שנינו הרוסות וכואבות ממות ממי והיה לנו קשה להתמודד עם המציאות, אך שם בהרים היה כל כך שקט ורגוע שהכאב נדמה היה פחות חד, זה היה מוזר. בכל אופן נהנינו מאוד יחד, טיילנו בהרים ואפילו ראינו סרט על טיפוס הרים באחר הצהריים גשום אחד. היא כבר ראתה אותו אך עדיין התלהבה משום שהיא עשתה את אותו המסלול בהרים בעצמה. 

לגריטלי היו בעיות בריאותיות רבות לקראת סוף חייה והתקשתה ללכת. היא שברה את אגן הירכיים והרגליים מספר פעמים ועברה ניתוחים רבים. ראיתי אותה בפעם האחרונה כאשר הלכתי עם אינס לבקר אותה בבית אחרי ניתוח נוסף. דיברנו הרבה אך מצב רוחה היה נוראי. היא חזרה ואמרה מספר פעמים שחבל שאין לה ילדים והוסיפה: "אני כל כך לבד שאם אמות כאן בבית אף אחד לא ירגיש וימצאו אותי רק אחרי שאסריח!" כמובן שאמרתי לה להתקשר אם היא צריכה אותי, שאבוא לשוויץ כמו שבאתי לממי וננן, אך ידעתי שעבורה זה לא אותו דבר, היא פשוט הרגישה בודדה לחלוטין ופחדה למות לבד. מספר שבועות אחרי חזרתי לארץ התקשר איב ואמר לי שהיא נפטרה בבית החולים, הוא קיבל הודעת פטירה מחברה של גריטלי.

היא הייתה האחרונה שקישרה אותי עם המשפחות גולדשמידט, סרף ודרייפוס, היחידה איתה יכולתי עוד לדבר וללמוד עליהם והיה לי קשה להתמודד עם זה. היא הבטיחה להשאיר לי תמונות ומסמכים אחרי מותה, דיברנו על זה כאשר סיפרתי לה על עבודת השורשים שהתחלתי והיא התלהבה מאוד. היא לא רק קיימה את הבטחתה אך גם השאירה לאיב ולי פריטים שונים, למשל תיקים למיניהם, דברי כסף, תמונות, מספר תכשיטים ואפילו כסף. גברת ג'אקלין מרקואר (Jacqueline Marcuard) שהייתה חברה וותיקה שלה לקחה על עצמה את כל הסידורים לאחר פטירת גריטלי, היא זאת שיצרה קשר איתי ואמרה לי לבוא לקחת את כל הדברים שהשאירה לי. בביקור שלי אצלה היא סיפרה לי שגריטלי נפטרה תוך כדי שינה, היא פשוט לא התעוררה בבוקר. היא גם סיפרה לי מספר סיפורים על גריטלי כאשר הייתה צעירה יותר, היה נחמד לשמוע אותם, כאילו היא עדיין קצת איתנו.

היא חסרה לי מאוד ועד היום אני מצטערת שלא יכולתי לבלות יותר זמן איתה ולהיות לצידה בימים האחרונים. כל פעם שאני מתיישבת מול המחשב על מנת לכתוב על המשפחה אני חושבת אליה, הרי בזכות הכסף שהשאירה לי יכולתי לקנות את המחשב שכל כך הקל אלי. חבל שהיא לא תוכל לקרוא את מה שכתבתי, אני יודעת שהייתה מתלהבת מזה מאוד אך אני מקווה שבזכות מה שכתבתי ייזכרו אותה הדורות הבאים עוד הרבה הרבה זמן.

 בחזרה לתפריט הסיפורים    -    בחזרה לעמוד ראשי