בלילה אחד פרצה סופת רעמים אדירה בברן. הרעמים הנוראיים העירו אותי משינה באמצע
הלילה, הייתי בערך בת שלוש והרעש החזק והברקים שפיזרו צלליות משונות בחדרי הפחידו אותי
מאוד... אז צרחתי:
-
אמאאאאאאא!
לא עברו מספר שניות וכבר הייתי בזרועותיה, בוכה ורועדת. היא הרגיעה אותי,
ניגבה את דמעותיי, שמה את האצבע על שפתיה כדי לסמן לי להיות בשקט ולחשה לי באוזן:
-
ששששש, בואי איתי, אראה לך משהו...
קמתי והלכנו יחד על קצות האצבעות עד לחלון המטבח. היא הצביעה על העץ שבקושי
נראה מבעד לחושך ולגשם ואמרה:
-
שם, תסתכלי בין הענפים, את רואה אותם?
אחרי מספר שניות, כאשר עיניי התרגלו לחושך ולגשם, הצלחתי לזהות את משפחת
הסנאים שלנו שהצטופפה מתחת לענפים הגדולים על מנת להתגונן מהגשם הזועף.
ממי שוב סימנה לי להיות בשקט, היא פתחה את החלון בזהירות, הניחה מספר
אגוזים על אדן החלון ועל השולחן שהיה ממש מתחתיו, אז לקחה את ידי ויצאנו מהמטבח,
שוב על קצות אצבעות. לא סגרנו את הדלת לגמרי, השארנו רווח קטן כדי שנוכל להציץ על
מנת לראות מה יקרה. כל כך התרגשתי ששכחתי לגמרי שפחדתי מסופת הרעמים, וציפיתי בלב
פועם להמשך ההרפתקה.
דקות ארוכות עברו ופתאום צץ אחד הסנאים על הענף ממש ליד החלון הפתוח. הוא
חשש מאוד ועיניו הסתכלו לכל הכיוונים בחיפוש אחר סכנה. לבסוף החליט שזה בטוח למדי
ואפשר לבדוק מה מונח על אדן החלון. הוא קפץ אליו וטעם אחד האגוזים, וכאשר ראה
שיש עוד יותר על השולחן קפץ אליו, התיישב על הרגלים האחוריות שלו עם זנבו מונף
מאחוריו, תפש אגוז ברגליו הקדמיות והתחיל לאכול בתאבון.
שני חבריו, שנשארו על ענף העץ בחוץ ליתר ביטחון, נרגעו כאשר ראו שלא קורה
לו שום דבר , וכנראה בעיקר משום שרצו את האגוזים, אז הם הצטרפו לחברם לסעודה על השולחן.
זה היה רגע קסום, הרעמים מחרישי אוזניים הפכו לרקע מוזיקאלי מושלם ואור הברקים גרמו לאווירה יוצאת דופן ועל-טבעית. בזכות ממי ובזכות הלילה הקסום הזה מעולם לא פחדתי עוד מסופת רעמים, להיפך, אני אוהבת אותן ונהנית מהן.
בחזרה לתפריט הסיפורים - בחזרה לעמוד ראשי