משפחת גוֹלְדְשְמִידְט ומָטִילְד דְרֶייפוּס 

            משפחת גולדשמידט (Goldschmidt) באה מהכפר דורנך (Dornach) שבאלזס, צרפת. יתכן כי הגיעו מגרמניה משום ששם שמצאתי הרבה גולדשמידט אך עדיין לא הצלחתי למצוא קשר בניהם לבין הענפים הגרמניים והאלזסיים. האב הקדום הרחוק ביותר שמצאתי נולד לפני 1700 והיו לו שני בנים, שמואל (Samuel) וראובן (Reuben). לא אפרט כאן את כל הצאצאים של כל האחים, גם לא את אלה של צאצאיהם, אפרט רק את הקו הישיר שלנו. אם תרצו תוכלו למצוא את כל המידע שיש לי על הצאצאים הנוספים בעץ המשפחתי. את רוב בני משפחת גולדשמידט מצאתי בכפר דורנך שהיה בזמנו כפר קטן דרומית לעיר מולהוז (Mulhouse). כיום הפך הכפר לשכונה דרומית של העיר.

            ראובן (Reuben), הבן השני, נולד לפני 1720, הוא התחתן ונולדו לו חמישה ילדים, אנשיל (Anschil), קיילה (Keiele), אתל (Etel), צדוק (Tsadok) ואליאס.

            אליאס (Elias) נולד לפני 1752, הוא התחתן עם ביילה וואלך (Beyele Wallach) והיו להם ארבע ילדים, רוז (Rose), רודולף (Rodolphe), אברהם (Abraham) וסלומון.

            סלומון (Salomon) נולד ב-1782, הוא התחתן עם וורוניק וולף (Veronique Wolff) ונולדו להם שבע ילדים, אליאס (Elias), סלומון (Salomon), באר-ברנרד (Baer Bernard), רוזי (Rosie), וולף (Wolff), רודולף (Rodolphe) וג'אק.

            ג'אק (Jacques) נולד בדורנך ב-14 בדצמבר 1811 והתחתן עם גרטרוד וויל (Gertrude Weill) שנולדה ב-1821. היו להם שישה ילדים, אלי (Eli), שרה (Sarah), אדל (Adele), פולין (Pauline), סלומון (Salomon) שנפטר ב-1919, הוא התחתן עם אדל לוואיינט (Adele Levaillant) והיה להם בן, ג'ול (Jules). מצאתי בניירות של ננן הצוואה של סלומון ומכתבים ממנו לאחיו בינימין, סבא של ננן. היו להם כנראה עסקים משותפים ובצוואה הוא ביקש מאחיו לטפל בכל הירושה לטובת אשתו ובנו, מה שאחיו עשה. אחרון הילדים היה בינימין, סבא של ננן.

            בנימין (Benjamin) נולד ב-26 במאי 1846 בדורנך ונפטר ב-1929 בברן. הוא התחתן ב-1883 עם מטילד דרייפוס (Mathilde Dreyfus) שנולדה ב-1858 בריקסהיים (Rixheim), בת של אברהם דרייפוס ומינט וואל. נולדו להם שישה ילדים ואני מספרת אליהם את כל מה שידעתי בהמשך לסיפור הזה. בנימין עבד כסוחר פרות וסוסים אחרי שעבד כקצב בחנות המשפחתית של אחד הדודים שלו, בלמיס (Blemis) גולדשמידט. היו שתי חנויות בשר בכפר, זאת של בלמיס וזאת של פיגי וואלך, הם התחרו וזה גרם ללא מעט וויכוחים בין המשפחות. אחד הסיפורים שננן סיפר לי היה על אחד הדודים של סבו שגר בסולץ (Soultz). הייתה לו אישה בשם מרגו מרל (Margot Merle) שהייתה מוכרת כ-'סכסכנית' בכל האזור. בהשפעתה הוא נכנס לוויכוח על ירושה עם אחיו והרג אותו בשוגג. במשפט הוא ציין להגנתו שלא התכוון להרוג אותו, רק להפחיד אותו אך זה לא עזר והוא בכל זאת הורשע. הוא שוחרר אחרי מספר שנים בלבד על שהציל שומר שנפל למים. לפני יציאתו לכלא הוא נתן קופסת תכשיטים לחבר וביקש ממנו לשמור אותה עבורו. כאשר חזר הלך לחבר לקבל את הקופסה בחזרה אך זה עשה כאילו שהוא לא זוכר אותה. אז אמר לו האסיר לשעבר: "כבר נאשמתי ברצח ואני יודע על מה מדובר, אז או שתיתן לי את התכשיטים שלי או שארצח אותך ואת כל משפחתך." כמובן שה-"חבר" זכר מיד באיזה קופסה מדובר והחזיר לו אותה.

            מטילד, הייתה אישה חכמה מאוד וטובת לב, עקרת בית וטבחית מצוינת. היא עבדה קשה כל חייה, נוסף על כך היא גם גידלה את נכדה, ננן, לאחר שאימו נפטרה מסרטן. אחרי פטירת בנימין המשיכה מטילד לגור בברן עם בנה לוסיאן (Lucien) וננן עד פטירתה ב-1941. היא הייתה בת ארבע כאשר נפטרה אימה והיא גדלה אצל אחותה רוז שהייתה נשואה וגרה בנאנסי (Nancy). היא לימדה אותה לבשל, בין היתר הצלי המפורסם של המשפחה שמטילד תמיד עשתה בשמן. יום אחד הגיע אחת הבנות של רוז לביקור ואמרה לה שבחמאה הרבה יותר טעים. כמובן שזה לא היה כשר אך זה היה כל כך יותר טעים שמאותו יום עשתה מטילד את הצלי רק בחמאה. גם אני ממשיכה לעשות אותו כך וכולם אומרים שהוא הכי טעים שיש. בת נוספת, ג'ולי, הייתה זאת שעזרה לאשתו השנייה של אברהם לטפל בכל עשרת הילדים שלה אך כאשר התחתנה ועזבה את הבית דרש אברהם ממטילד לבוא ולעזור במקום ג'ולי.

לחזור הביתה היה שברון לב עבורה משום שקיוותה להמשיך את לימודיה אך לא הייתה לה ברירה, מרי באמת הייתה זקוקה לעזרה ולא היה אף אחד אחר. היא חזרה וטיפלה בכל מטלות הבית, בישול, ניקיון, חינוך הילדים, הכול. נוסף על כל זה היא גם נאלצה לקום בשתיים בבוקר פעמים בשבוע על מנת להכין "מרק תירס" לאגלים הצעירים ולעפות את לחם המשפחה לכל השבוע. היא הסתדרה טוב עם אימה החורגת מרי ויחד הן גידלו את כל הילדים הצעירים. היא אהבה את כולם אך במיוחד את אחותה הצעירה ברט, סבתא שלי, היה ביניהן קשר חזק ומיוחד עד שנפטרו. הן לא תמיד יכלו לבקר אחת את השנייה, מטילד גרה בברן וברט בניון וזה היה רחוק, בזמנו לא הייתה תחבורה מסודרת כמו היום, אך הן התכתבו לעיתים קרובות.

בתחילת מלחמת העולם השנייה חלתה מטילד בבריחת סידן מהעצמות וכבר לא הייתה מסוגלת ללכת. היא סבלה מכאבי תופת וננן נאלץ ללמוד להזריק לה משככי כאבים. זאת הייתה משימה קשה מאוד עבורו אך זה היה הדבר היחיד שיכול היה לעשות על מנת לעזור לה. הוא סיפר לי הרבה פעמים עד כמה היה לו קשה לראות אותה סובלת ועד כמה הוא הרגיש חסר אונים מול מחלתה.

            מטילד נפטרה באפריל 1941 בביתה. היה קשה לכולם אך במיוחד לננן, הרי היא החליפה את אימו, שבקושי הכיר, וגידלה אותו. בחודשים האחרונים של חייו ביקש ננן שאנסה לבשל את המאכלים שהיא הייתה מכינה לו. הוא הנחה אותי והצלחתי להכין "פורסה" (Voresse) שהיה בדיוק בטעם שזכר, כך שלמרות שכבר לא היה לו תאבון בגלל הכימותרפיה הוא אכל את כל הסיר. הנה המתכון של המאכל הזה:

            חומרים:  100 גרם חמאה, 4 כפיות קמח, 5 בצלים גדולים, חבילת פטרוזיליה, 1 עד 1.5 קילו פילה בקר, מלח, פלפל ו/או תבלינים אחרים ומים.     

            אופן ההכנה: לשים את החמאה בסיר על אש קטנה. כאשר נמס להוסיף את הקמח ולערבב עד שמתקבלת עיסה חלקה, להוסיף מים על שיתקבל רוטב סמיך למדי. עם רוצים רוטב בצבע חום אפשר להשאיר את הקמח בחמאה עד שישחים מעט. ברגע שהרוטב רותח להוסיף את הבצל חתוך לחתיכות קטנות, את הפטרוזיליה הקצוצה ואת הבשר החתוך לחתיכות בינוניות. להוסיף מלח ופלפל לפי הטעם ולהשאיר על אש קטנה לפחות שעתיים. עם רוצים אפשר גם להוסיף תפוחי אדמה.

            ננן נתן לי עוד מספר מתכונים אהובים במשפחה, גדלתי איתם והילדים שלי אוהבים אותם גם. מוזר רק שהטעם של המאכלים האלה כאן בארץ תמיד קצת שונה מזה שאני זוכרת. אולי זה משום שהחומרים כאן מאט שונים.

מרק קמח, חומרים: 50 גרם קמח, 50 גרם מרגרינה או חמאה, 1.50 ליטר מרק עוף, מלח, פלפל ואגוז מוסקט.

            אופן ההכנה: להכניס את המרגרינה או החמאה לסיר על אש בינונית, להוסיף את הקמח ולערבב עד שהקמח משחים. להוסיף לאט לאט את מרק העוף והתבלינים ולתת למרק להתבשל על אש נמוכה במשך כרבע שעה.

            גזצטי סופ (Gesetzti supp), זאת אמרת מרק אפונה ירוקה שבורים יבשים, חומרים: 350 גרם אפונה ירוקה שבורים יבשים, 200 גרם לוף, 100 גרם בצל, 20 גרם מרגרינה, 3 שיני שום, 6 נקניקיות גדולות מעושנות או מספר חתיכות בשר בקר, חזה עוף או אווז מעושן, 2 ליטר מים ומלח.

            אופן ההכנה: להכניס את האפונה לסיר עם מים עד שזה רותח, לסנן אותם ולשטוף אותם עם מים קרים. להמיס את המרגרינה בסיר, להוסיף את הלוף והבצל חתוכים לחתיכות קטנות ולתת להם להתבשל מספר דקות. להוסיף את האפונה והמים הקרים, לחכות עד שזה רותח ואז להוסיף את השום והנקניקיות או הבשר. לתת לזה להתבשל על אש קטנה במשך שעתיים לפחות.

הילדים של בנימין ומטילד

            ג'אק (Jacques) התחתן עם ג'אן לוי (Jeanne Levy) נגד רצונה של המשפחה. הם התגרשו אך התחתנו שוב למרות שהמשפחה עשתה מאמצים על מנת למנוע זאת. היו שמועות שהיא "אישה זולה" כמו שאמרו בזמנו, אף אחד לא אהב אותה וכולם היו בטוחים שהיא רוצה רק בכסף שלו ושלהם. נולד להם בן אחד, רוג'ר (Roger) . הוא בחר להתחתן עם אישה עוד יותר נוראית מג'אן, ג'וזיאן (Josianne), שכל המשפחה שנאה. היא הייתה חמדנית, סכסכנית ואגוצנטרית ורעת לב. לקראת סוף חייו, כאשר חלה רוג'ר ונזקק לטיפול, היא זרקה אותו מהבית ואמרה במילים אלה: "אין לי שום כוונה לטפל בזקן מגעיל, חולה וסנילי," והוא נאלץ לעבור לגור בחדר במלון קטן ועלוב עד שנפטר. היא רוששה אותו אך שמה לעצמה בצד את כל מה שהיה להם וחיה בדירה מפוארת לאחר שזרקה אותו. גם אחרי מות ננן היא עשתה לנו המון צרות אך את זה אספר בפרק על ננן. נולדה להם בת, לורנס (Laurence), שהייתה ילדה מפונקת ומעורערת בנפשה שבילתה מאוחר יותר מספר פעמים בבתי חולים לחולי נפש. כאשר הגיע אלינו לביקור בקיבוץ ב-1995 היא עשתה לנו בושות לא מעטות, גם את זה אפרט בפרק על ננן.

            הנרי (Henry) התחתן עם מרגו האוזר (Margot Hauser), לא היו להם ילדים. הם גרו במולהוז (Mulhouse) באלזס אך במלחמת העולם השנייה כאשר הגיעו הגרמנים נאלצו לברוח לשוויץ. הם נשארו שם גם אחרי סיום המלחמה משום שהנרי חלה. הוא נפטר ב- 1946 בברן ואשתו מרגו חזרה לגור לבד במולהוז.

            לוסיאן (Lucien), אביו של ננן, התחתן עם לור שווב (Laure Schwob) מנאנסי (Nancy). הנדוניה שלה נקנתה בבית עסק "Hemmerdinger et Forest" שהשתייך לבני המשפחה מצד הדרייפוס, גיליתי את זה מקבלה שמצאתי בעליית הגג בבית של ננן. במשך שנים השתמשתי בביתי במצעים עם ראשי התיבות שלהם, היו לי גם דברי כסף ושעונים, ביניהם שעון הזהב הגדול שקיבל לוסיאן בחתונתו. ללוסיאן ולור נולד בן, פרנאנד, שהוא אבי החורג עקב העובדה שהיה כבר פרנאנד אחד במשפחה וכדי לא להתבלבל התחילו כולם לקרוא לו "ננן" והכינוי נשאר לו עד סוף חייו. בהתחלה גרה המשפחה בטון עד שחלתה לור בסרטן ונפטרה. אין לי הרבה פרטים אליה, אני רק יודעת שהיא הייתה אישה יפה מאוד ועדינה. ננן לא זכר אותה כלל, הוא היה רק בן שלוש כאשר נפטרה. לוסיאן חזר לגור עם ננן אצל הוריו עד שנפטרו ואחר כך חי באותה דירה עם ננן לבד עד שנפטר ב-1960 מהתקף לב. את הסיפור של ננן אני מספרת בפרק נפרד.

            פרנאנד (Fernand), הדוד של ננן, התחתן עם אוגוסטה פאזל (Augusta Fasel) ולא נולדו להם ילדים. פרנאנד הקים עסק של עצים בין שוויץ לרוסיה והוא נסע הרבה הלוך וחזור. אין לי פרטים רבים אליו אך מצאתי מסמכים ברוסית ומספר תמונות שלו ברוסיה. לגבי אשתו אני יודעת שהיא הסתכסכה עם המשפחה, כנראה בשל עניינים כספיים, לפי מה שקראתי בפתק שמצאתי בעליית הגג של ננן. היא הייתה אישה קשה וקנאית שלא הבינה ולא אהבה את העובדה שלבעלה היה קשר חזק עם משפחתו. היא עשתה הכול על מנת לקטוע את הקשר הזה.

            ג'ורג' (Georges) התחתן עם לואיז אינגולד (Louise Ingold) וגם להם לא היו ילדים. הוא היה מצחיקן עם המון חן והומור, כולם אהבו אותו. בחגיגות היה משחק את הליצן, מספר בדיחות ומצחיק את כל הנוכחים. הוא היה רקדן מעולה וחבר של כולם. הוא ואשתו גרו בג'נבה בדירה קטנטנה בלב העיר למרות שהיו ללואיז דירות וחווילות מפוארות בהעיר ומחוצה לה. הם היו מגיעים אלינו הביתה בכל יום ראשון לארוחת הצהרים ומביאים עוגת "יער שחור" לקינוח. בחג המולד תמיד נתנו לאיב ולי מטבע של חמש פראנק, בזמנו היה זה סכום נכבד. ג'ורג' נפטר מסרטן הקיבה ב-1976 אך לואיז העריכה ימים וחיה עד גיל 102. היא נפטרה בג'נבה בבית מלון למבוגרים ב-2005. בכל פעם שהגעתי בג'נבה ביקרתי אותה ואכלנו יחד בבית המלון שלה. הגוף שלה קרס והיא הייתה מרותקת לכיסא גלגלים אך ראשה היה צלול לגמרי עד הסוף.

            איבון (Yvonne) הייתה הבת היחידה של בנימין ומטילד. היא התחתנה עם אשיל האוזר (Achile Hauser) ממולהוז, אח של מרגו, אשתו של הנרי, וגם להם לא נולדו לידים. איבון עזרה למטילד לגדל את ננן עד שהתחתנה ועברה לגור במלהוז. אשיל היה איש עסקים עמיד והיה להם בית גדול מאוד ומפואר בלב העיר. ננן, ממי, איב ואני נסענו לבקר אותם יותר מפעם ואני זוכרת את הבית המטופח והגינה הענקית מסביבו. היו להם רהיטים עתיקים יפיפיים שהצליחו לקבל בחזרה אחרי המלחמה. כאשר פרצה המלחמה והגרמנים הגיעו לאלזס נאלצו איבון ואשיל לברוח משם חזרה לשוויץ. גם הם חזרו לגור אצל בנימין ומטילד עד סיום המלחמה. כאשר חזרו סוף סוף לביתם באלזס גילו שגנבו להם את כל תחולת הבית. הם פנו לעירייה על מנת לקבל עזרה להחזרת רכושם. מצאתי בניירות בעליית הגג מספר מכתבים בעניין הזה. פנייתם נענתה בחיוב והם הצליחו לקבל בחזרה חלק ניקר ממנו. התברר כי הגרמנים מסרו או מכרו חלק ממנו והשכנים פשוט גנבו את מה שנשאר. רק שכן אחד החזיר להם מיד את מה שהיה אצלו, הוא בא אליהם מרצונו החופשי ואמר להם שהוא לקח את כל מה יכול היה לביתו על מנת להציל את זה עבורם, איש הגון אחד לפחות.

            אחרי פטירת אשיל ב-1969 נשארה איבון לבד בביתם במולהוז יחד עם הורטנס (Hortense), המשרתת ששירתה אותם משלהי מלחמת העולם השנייה, והפכה עם הזמן לחברה של איבון. הסוף של איבון היה טראגי במיוחד, היא חלתה ונעשתה משותקת בכל חלקי הגוף. במשך שנים רבות ולמרות שראשה היה צלול היא לא יכלה לזוז ואף לא לדבר. היא אושפזה בבית החולים ולבקשת ננן הורשתה הורטנס לישון לידה במיטה שני באותו חדר על מנת לשמור אליה ולשרת אותה. לילה אחת חוותה הורטנס התקף לב ונפלה מהמיטה, איבון הייתה ערה אך לא יכלה לקרוא לעזרה או לעזור לה בעצמה בשום דרך. היא ראתה את הורטנס מתה אל מול עיניה וקשה לי לתאר לעצמי מה היא הרגישה ברגעים הנוראיים הללו.

            ממי וננן נסעו במשך כל אותם השנים למולהוז על מנת לבקר אותה, גם כאשר הייתה חולה ושכבה בבית החולים. הם היו יוצאים בשבת בבוקר וחוזרים בערב או שהיו ישנים במלון לא הרחק מבית החולים. זה לא היה קל אך איבון הייתה כאימא לננן וזה המעט שהוא עוד יכול היה לעשות עבורה. באותה הזדמנות היו גם מבקרים את הרמנס (Hermance), אחותה של אימא של ננן, שהגיע לגיל 98.

            מכל משפחת גולדשמידט הגדולה נשארה רק לורנס שכנראה לא תתחתן לעולם עקב הבעיות הנפשיות שלה. היא ממשיכה להיכנס ולצאת מבתי חולים לחולי נפש וכאשר היא בחוץ היא אינה עובדת אלה נתמכת על ידי שירותי הרווחה.

בחרזה לתפריט הסיפורים    -    בחזרה לעמוד ראשי