בחזרה לתפריט הסיפורים    -    בחזרה לעמוד ראשי

 בֶרְט דְרֶייפוּס ומשפחת סֶרְף

            ג'וזף סרף (Joseph Cerf) נולד לפני 1775, יתכן בכפר האגנאו (Haguenau) או כפר אחר בסביבה. הוא חי באיסנהיים (Issenheim) שם התחתן עם בריינלה קושל (Breinele Koschel) שנפטרה ב-1819 בלאופהיים (Laupheim) שבאזור וורטנברג (Wuertenberg) בגרמניה. למרות החיפושים שלי לא הצלחתי לגלות הרבה פרטים עליהם. חשבתי שלא אמצא את אביו וכמעט הרמתי ידיים כאשר יום אחד חזרתי לאתר אינטרנט של הארכיון הגדול באלזס, "CDHF", וגיליתי שהעלו פרטים נוספים ושאפשר לחפש באתר. הכנסתי את השם סרף ומצאתי שם את תעודת הנישואים של הוריו, ג'וזף סרף ובריינלה קושל. הם האבות הרחוקים ביותר שהצלחתי למצוא בענף זה. נולד להם בן אחד, וולף.

            וולף (Wolff) נולד ב-1795 בבושווילר (Buschwiller) או בסביבה. הוא היה "זמר של היהודים" זאת אמרת חזן בבית הכנסת. זה די מעניין לראות שהמוזיקה עברה מדור לדור במשפחה שלנו, אבי היה נגן פסנתר מצוין, אחותו סילוויה גם, הוא לימד אותי פסנתר מגיל שלוש ואחר כך המשכתי גם לנגן על חליל וגיטרה ואיב עשה מזה את מקצועו, הוא התחיל בכינור, המשיך בקנה וקלרינט ועכשיו הוא סקסופוניסט ומלחין מוזיקה לסרטים, להצגות תיאטרון ומנגן בלהקות רבות כולל את שלו. הוא מתחיל להיות ממש מוכר באירופה.

            הוא נפטר בערב חורף ב-1825 בביתו ביודנגאסה (Judengasse) (סמטת היהודים) בבולווילר (Bollwiller), הוא היה בן 29 בלבד. על תעודת הפטירה שלו כתוב: "בעלה של שרה פרנק, האלמנה העזובה", אינני יודעת האם זה אומר שהם נפרדו, או שהוא עזב אותה, וכנראה שלא נדע אף פעם. מצאתי את עקבותיה של שרה בשוויץ בכפר בשם "פרי" (Pery) לא רחוק מטוואן (Tavannes). ניסיתי למצוא יותר פרטים שם אך לא הצלחתי עדיין. היה להם בן, סליגמן (Seligmann).

            סליגמן (Seligmann), שנקרא גם סלומון (Salomon), נולד ב-1824 בבולווילר. על תעודת הלידה שלו מצאתי עוד סליגמן אחד, עד של האב, כנראה דוד שלו, כך שלוולף היו בוודאי אחים אך לא הצלחתי למצוא את הקשר. סליגמן התחתן עם אליזבט ווג (Elisabeth Woog) ב-1857 בבושווילר (Buschwiller) אך לא הרבה זמן לאחר מכן באו לגור בשוויץ בטוואן. העובדה שסליגמן חיי בשוויץ עם אימו אך התחתן באלזס כנראה נובעת מזה שלא היו הרבה יהודים בשוויץ והיה קשה למצוא כלה יהודייה בזמנו.

            לזוג נולדו שישה ילדים ולסליגמן היה חנות בדים במשך שנים. אחרי שנפטר קיבלה אשתו מכתב מהרשויות הצרפתיות שהודיעו לה כי היא חייבת למצוא גבר שיהיה אפוטרופוס של הילדים אם היא לא רוצה שייקחו אותם ממנה! אי אפשר להגיד שהם סמכו על הנשים בתקופה הזאת!!!

            הבת הבכורה פולין (Pauline) התחתנה עם אברהם ברונשוויג (Abraham Brunschwig) מרומון (Romont) ונולדו להם שישה ילדים שלכולם יש גם ילדים משלהם. אני לא מפרטת כאן את כולם, תמצאו אותם בעצי המשפחה. לא היה לי קשר עם הענף הזה של המשפחה עד שיום אחד מצאתי בין הניירות של ננאן ומאמי הודעת פטירה ישנה משנת 1932 של פולין ברונשוויג. נזכרתי ששם הנעורים שלה היה סרף לכן החלטתי לנסות ליצור קשר עם אחד הצאצאים שלה. הראשון שהיה בהודעת פטירה היה איבן והנחתי שזהו אחד הבנים או הנכדים שלה. לפי ההודעה ידעתי שהמשפחה גרה בפריבורג (Fribourg) כך שחיפשתי דרך האינטרנט מדריכי טלפון של העיר ומצאתי מספר איבן ברונשוויג. התקשרתי לראשון ברשימה וזה היה הוא. התברר שהוא היה הנכד של פולין, בן של פול ברונשוויג. היה מרגש מאוד לדבר איתו, הוא זכר טוב את ננאן ומאמי ואפילו אותי כתינוקת. הוא הסכים לשלוח לי מידע לפי שאלון שאשלח לו ואכן עשה זאת. קיבלתי את כל המידע על משפחתו דרכו ודרך אחת מבנותיו, מרטין ברונשוויג-גראף, איתה אני עדיין מתכתבת.

            הבת השנייה אמה (Emma) נולדה ב-1860 אך נפטרה כעבור שבע שנים ממחלה. היא נתמנה בבית קברות יהודי קטן בצרפת בגבול שוויץ.

            אדולף (Adolphe) נולד בטוואן ועבר מאוחר יותר לג'נבה. הוא התחתן והיו לו שתי בנות. הראשונה מרגריט (Marguerite) התחתנה עם אדון ווילר (Wyler) שהתאבד בעודו צעיר. היתה להם בת שחיה איתה אחרי שבעלה התאבד. מרגריט הייתה אישה נמרצת ומלאת רעיונות. היא הייתה אשת עסקים ופתחה גלריית אמנות בציריך שהייתה די מפורסמת, הגלריה "Epoque". היא הייתה מאוד קשורה לאבי, איבן, שעזר לה בגלריה. היא הרוויחה הרבה כסף עם הגלריה אך בזבזה לא פחות לפי הסיפורים של המשפחה. גם אימי, מאמי, עבדה אצלה תקופה מסוימת לפני שהתחתנה עם אבי. עם הזמן אבד הקשר ועדיין לא הצלחתי לחדש אותו למרות שאני בקשר עם מנואלה ווילר, בחורה שמצאתי באינטרנט שגם מחפשת את אותה המשפחה. אנחנו כמעט בטוחות שמשפחתנו קשורות אך עדיין אין לנו הוכחות. למרגריט הייתה בת, ג'קלין (Jacqueline) שהתחתנה עם שחקן תיאטרון וקולנוע שוויצרי מפורסם, פרד טאנר (Fred Tanner), הם התגרשו והתחתנו שום ונולד להם בן, טומי (Tomi). הבת השנייה של אדולף, סוזן (Susanne) התחתנה עם אדון שלזינגר (Schlesinger), הם חיו בציריך וננאן זכר אותם טוב, היה נדמה לו שהיו להם ילדים אך הוא לא היה בטוח.

            ג'ול (Jules) כנראה עזב את שוויץ לחו"ל משום שמצאתי גלויה ממנו ממנילה (Manille) בה הוא סיפר שהוא בדרך לארה"ב אך לא הצלחתי לגלות אם הוא נסע לשם לחופשה או כדי לחיות שם. מצאתי מספר ג'ול סרף בארה"ב אך לא הצלחתי לקשר בניהם לבינו.

            ברט (Berthe) התחתנה  ונולדה להם בת אך לא ידוע לי שמה. מצאתי רק תמונה שלה מביקור שעשתה בניון אצל המשפחה.

            סבי ארטור (Arthur) היה הבן הצעיר, הוא נולד בטוואן ב-1869. לא הכרתי אותו ואין לי הרבה פרטים אליו, רק מה שמאמי וננאן סיפרו לי. הוא התחתן עם ברט דרייפוס (Berthe Dreyfus), אחת מ-18 הילדים של אברהם ומרי דרייפוס. היא נולדה ב-1871 בריקסהיים (Rixheim) והם התחתנו בצופינגן (Zoffingen) בשוויץ. לא מצאתי את תאריך ומקום חתונתם אך יום אחד שלחה לי הנכדה שלהם, בת דודתי נאן מארה"ב, את תעודת הנישואים של סביה שמצאה בדירה אחרי פטירת אימה.

            מי שעשה את השידוך בין ארטור וברט היה בנימין גולדשמידט, סבו של ננאן. הוא היה סוחר בקר ויום אחד שביקר בטוואן אצל ארטור שאל אותו ביידיש אם הוא לא רוצה "Wit nir chazene mache", זאת אומרת להתחתן. הוא אמר לו שהוא מכיר בחורה נהדרת, בדיוק מה שהוא צריך, אחת מאחיות של אשתו מטילד ושיהיה לה נדוניה יפה. וכך היה והם התחתנו.

            ארטור וברט עברו לגור בניון (Nyon) ופתחו שם חנות נעליים, "Le Magasin Populaire" ברחוב הרכבת "Rue de la Gare". מאוחר יותר קנו בית במספר 6 של "Grand-Rue", שם העבירו את החנות בקומה קרקע והם גרו בקומות הראשונה והשנייה. ביקרתי המון בבית הזה ואני זוכרת אותו בחיבה גדולה. עד היום אני זוכרת את הריח המיושן של הכניסה ואת ההרגשה המיוחדת שתמיד הייתה לי בבית הזה.

            הבית של הסרף בניון היה המרכז של כל המשפחה ושם היה אפשר לפגוש את כולם. ג'אק גולדשמידט גר אצלם הרבה שנים, איבון גולדשמידט הייתה שם בכל חופש, גם ג'ורג' גולדשמידט היה שם ועבד עם ארטור בחנות. הם היו עושים את כל הקניות באופניים כפולים והיו מוכרים בכל העיר. כמובן שכל בני המשפחה הקרובה והרחוקה באו לעיתים קרובות לבקר וכל חג ואירוע התקיים שם אצלם.

            על ארטור עצמו אין לי הרבה פרטים. הוא היה איש טוב ורגוע, אהב אוכל טוב ולהמציא מאכלים מיוחדים ולהגיש דברים יוצאי דופן. הוא בישל מצוין והיה לו מרתף יינות מפורסם. הוא התחיל מסורת במשפחה שבכל יום הולדת היה יורד למרתף להביא בקבוק יין מאותה שנה של בעל המסיבה. בנו איבן המשיך את המסורת הזאת עד מותו.

            היה להם גינה גדולה מחוץ לניון וארטור אהב לגדל שם עצים, פרחים, פירות וירקות. הוא אהב במיוחד דברים נדירים כמו למשל עגבניות. הוא היה הראשון שגידל אותם שם והמטיילים שעברו ליד הגינה תמיד אמרו לו שזה מסוכן ושבסוף יהיה לו הרעלה מהדברים המוזרים האדומים האלה. לאורך גדר הגינה היו שיחים של דמדמניות, באמצע הגינה היו פרחים למיניהם, בניהם צבעוניות מדהימות מכל הצבעים, היו גם עצי פרי רבים, תפוחים, דובדבנים, אגוזים, אגסים ועוד. עם כל הפירות הייתה סבתי ברט מכינה ריבות מפורסמות בכל המשפחה. הייתה גם בגינה נדנדה לילדים וברזיה מאבן ישנה מאוד, גן אדן לילדים.

            ברט הייתה האחראית של חנות הנעליים, היא הייתה מפורסמת בכל האזור בגלל זיכרונה המדהים. היא זכרה את כל מי שבא לקנות נעליים אצלה ונוסף על כך היה לה כישרון מיוחד, ברגע שראתה לקוחה הייתה מסוגלת להגיד לה איזה מידע היא צריכה ואיזה מידות הילדים והבעל צריכים! אנשים הגיעו מהצד השני של האגם, הצד הצרפתי, רק על מנת לקנות את הנעלים לכל המשפחה אצלה.

            ננאן זכר שכאשר היה בן 10 או 11 הלך לבקר אצלם עם אביו. הם ישנו שם ובבוקר ירדו לחנות לבחור זוג נעליים חדשות לננאן. הייתה זאת התקופה שנעלים עם סוליות מיוחדות מקרפ (Crepe) וננאן חלם אליהם בגלל שאמרו שאפשר לרוץ טוב יותר איתם. סבתא שלו לא רצתה כאלה משום שהיא אמרה שהם משאירים סימנים אל ריצפת העץ אך ברט הצליחה לשכנע את אביו של ננאן והוא קיבל אותם.

            פעם נוספת כאשר ביקר ננאן אצל משפחת סרף בניון, הוא יצא יחד עם אבי איבן וחברים נוספים לאכול במסעדה. לאחד החברים היה רכב והם יצאו לסיבוב אצל האיכרים באזור. כמובן שאצל כולם הציעו להם כוסית יין לטעימה כך שחזרו שיכורים לחלוטין. הוא הרגיש רע בלילה ונאלץ לרוץ לשירותים להקיא. ברט שמעה אותו והלכה להכין לו קפה, היא ידעה מה מצבו אך אמרה שהוא כנראה שתה יותר מדי מים קרים. זה היה טיפוסי ממנה.

            דודה ברט, כמו שקראו לה כולם במשפחה, הייתה אישה טובה ונעימה, חייכנית עם לב זהב, חכמה ומוכשרת מאוד. היא הייתה מורה לפנתר מדופלמת. לפני שהתחתנה עבדה כמורה למוזיקה ולפנתר אצל ילדים במשפחה עשירה, הרוזנברג, בווינה (Vienne) באוסטריה. היא הייתה חברותית מאוד ואהבה לעזור לכולם. לה ולסבתו של ננאן מטילד היה קשר מיוחד, הן היו אחיות אך מטילד הייתה גדולה ממנה בהרבה שנים והיא עזרה לגדל אותה. הן התכתבו הרבה אך לא התראו כל כך משום שברן וניון די רחוקות אחת מהשנייה והנסיעות בזמנו לא היו מסודרות כמו היום. מצאתי בניירות של המשפחה הרבה מכתבים שלהן עם פרטים רבים על כל בני המשפחה.

            בעלה ארטור נפטר בגלל תאונה מצערת. ביום גשום אחד שבר לו מישהו בלי כוונה את המשקפיים עם קצה המטרייה שלו וזה הכניס לו חתיכות זכוכית לעין. הפצע הזדהם בצורה כל כך קשה ומהירה שהרופאים לא הצליחו לעשות שום דבר והוא מת כתוצאה מהזיהום. הוא נטמן לא רחוק ממרי דרייפוס, אימה של אשתו שגרה איתם עד סוף ימי חייה, בבית הקברות של "קרוג'" (Carouge) שבג'נבה.

            לאחר מות ארטור עשה איבן את מיטיבו על מנת לעזור לאימו בחנות אך זאת לא הייתה עבודה מתאימה לו. בסיום לימודיו הוא רצה ללמוד עיתונאות אך אימו חלמה שיהיה רופא והוא לא רצה לאכזב אותה כך שהלך ללמוד רפואה למרות סלידתו מכל מה שהיה קשור למקצוע זה.

            מצאתי מכתבים רבים שכתבה אימו לאיבן בזמן שלמד באוניברסיטה, כמו גם אלה שכתבה לו כאשר היה בצבא. המכתב האחרון נכתב בספטמבר 1947 וברט נפטרה מספר ימים אחרי שכתבה אותו. היא נפטרה בביתה בניון ונטמנה ליד בעלה בבית הקברות היהודי של קרוג' בג'נבה.

            לא הכרתי אותה וזה חבל מאוד. בסלון ביתם בניון היה פסל של ראשה של ברט מאת הפסל השוויצרי המפורסם פדרו מלאן (Pedro Melan), חבר טוב של המשפחה ובעיקר של איבן. רציתי מאוד שהפסל יהיה אצלי אך אינני יודעת מה קרה לו אחרי שדודה סילוויה נפטרה ובת דודתי נאן טיפלה בבית ובפריטים שהיו בה. זה עניין רגיש אצלנו ולא שאלתי אותה מה היא עשתה בפסל. מה שאני יודעת זה שהיא פחדה שאיב ואני ננסה לקחת ממנה את ירושתה, לכן עשתה הכול כאילו בסתר ולא אמרה לנו שום דבר. לאיב היא לפחות נתנה את התמונה של איבן אך לי היא אפילו לא שאלה אם אני רוצה מזכרת מהבית של הסבים שלי וזה כאב מאוד.

            לברט וארטור היו שני ילדים, אבי איבן שנולד ב-1897. הוא התחתן עם הילדה גראבר (Hilde Graber) ואני מספרת עליו ועל צאצאיו בפרק מיוחד, ואחותו סילוויה שנולדה שנה אחריו. כולם חשבו שבריאותה לקויה ושהיא שברירית וחלשה, לכן שמרו עליה יותר מדי על פי דעות בני משפחה רבים. היא לא הלכה לבית ספר רגיל, היה לה מורה פרטי שבא אליה הביתה ללמד אותה. מאוחר יותר שלחו אותה לפנימייה של נערות בג'נבה, שם גם למדה פסנתר בקונסרבטוריום. כמו אימה ואחיה הייתה סילוויה מוכשרת מאוד במוזיקה. היא הייתה ביישנית בצורה קיצונית, צנועה מדי ומתבודדת. היא התחתנה עם אדוארד וייל (Edouard Weill) במקור מג'נבה אך שחי בסן סלבדור בדרום אמריקה. היא הלכה לחיות שם איתו אך היה לה קשה להסתגל לאקלים ולדברים נוספים כך שחזרה לשוויץ כדי ללדת את ביתה, קלוד, שכולם קוראים "נאן" במשפחה. אל פי זיכרונותיו של ננאן היא חזרה עוד פעם אחת לסלבדור אך בריאותה הייתה גרועה ועל פי השמועות היו לבעלה אישה וילדים נוספים שם והיא לא יכלה להתרגל לזה כך שחזרה סופית לניון לגור עם אימה ברט. 

            לפי מה שמסופר היא שקלה רק 39 קילו כאשר חזרה לשוויץ והייתה במשבר נפשי קשה. בעלה אדוארד הגיע מפעם לפעם לביקור אך היא לעולם לא חזרה לדרום אמריקה. ביתה נאן גדלה איתה ועם סבתה ברט בבית בניון. היא התחתנה עם ברנר גיטמן (Bernand Ghitman), רופא מנתח לב מאמריקה. הוא למד בצרפת, שם הכירו והתחתנו. הם גרו בהתחלה בפריס ואחר כך בג'נבה. הבן שלהם פייר (Pierre) שכולם קוראים פיפו (Pipo), נולד בג'נבה ואני עוד זוכרת כאשר ביקרנו אצלם ושיחקתי איתו. זה היה התינוק הראשון שראיתי מקרוב וזה עשה לי רושם גדול. כאשר סיים ברנר את לימודיו הלכו לחיות בהייטסטוון (Hightstown) ליד ניו יורק, שם נולדו להם עוד שתי בנות, אן (Anne) ו-ג'אן-מרי (Jeanne-Marie) שכולם קוראים ג'אנו (Jeanou).

            אני זוכרת כאשר היו מגיעים לחופשה בשוויץ, פיפו היה בערך בגילו של אחי איב והם שיחקו יחד, הבנות היו צעירות יותר ואני הרגשתי כמו מבוגרת לידם. לימדתי אותם לצייר, התנדנדנו המון בנדנדה שהייתה על המרפסת של המטבח, יצאנו להאכיל את הברבורים על ספת האגם, היה כיף.

            פיפו התחיל לימודי רפואה אך הפסיק אותם ועבר ללימודי עורך דין. הוא התחתן עם ננסי שטופל (Nancy Stoffel), בחורה ממוצא שוויצרי ויש להם שני ילדים, דניאל (Daniel) ואליז (Elise). אן התחתנה עם רוול גילקס (Rowle Guilkes), הם גרים בבוסטון ויש להם גם שני ילדים, אליאס (Elias) ואמיל (Emil). האחרונה, ג'אן-מרי, התחתנה עם אדם בורווז (Adam Burrows), רופא גריאטרי. גם להם יש שני ילדים, סופי (Sophie) ולוק (Luke). הם באו פעם אחת לבקר אותנו בקיבוץ ובילינו יומיים נהדרים איתם. חבל שלא יכולנו להכיר טוב יותר אך המרחק בנינו גדול מדי על מנת לאפשר זאת. כאשר הילדים שלי אייל ועינת היו בארה"ב הם ראו אותם לעיתים קרובות ואפילו גרו אצלם לתקופות. הקשר עדיין קיים אך הוא לא סדיר, אנו מתכתבים מפעם לפעם וזהו.

 בחזרה לתפריט הסיפורים    -    בחזרה לעמוד ראשי